כשהתחלתי ללמוד את תחום הכלכלה האישית לפני בערך 20 שנה, היו מומחים שאמרו: "שימו בצד 10% מההכנסה השוטפת שלכם לחיסכון." אחרים אמרו 30%, והיו גם כאלה שאמרו 50%.
50%???
איך ישראלים, שבקושי סוגרים את החודש, יכולים לשים בצד 50% עבור חיסכון ממשכורות הנטו שלהם?
חלק מהשווי הפיננסי שלנו נראה לכל: הבית שאנחנו גרים בו, הרכב שאנחנו נוסעים בו, הבגדים והתכשיטים שאנחנו לובשים ועונדים, והשמחות שאליהן אנחנו מזמינים את קרובינו וחברינו.
אבל חלק מהשווי שלנו מוסתר ואינו ידוע לאנשים מבחוץ, כלומר כמה כסף ונכסים אחרים צברנו.
אריאלי הצביע על כך שאנשים נוטים להשקיע יותר ברכוש הנראה, אשר מרשים אחרים ומקנה מעמד חברתי. לעתים קרובות, השווי האמיתי שלהם במדד של יציבות כלכלית, נמוך בהרבה לעומת איך שהוא נראה לקהילה מסביב. כתוצאה מכך, כשנוחת משבר, אנשים אינם נערכים ואין להם רשת ביטחון שתגן עליהם. מאחורי הקלעים ממתינים כמובן הבנקים וסוחרי השוק האפור, שמציעים הלוואות עם סיכון גבוה שהלווים לא יוכלו להחזירן.
ככל שחוסר היציבות החברתית קשה כרגע, המצב יהיה הרבה יותר קשה בעוד שנה-שנתיים כאשר מספר גדול של אנשים לא יוכלו להחזיר את ההלוואות ויכנסו להליכי הוצאה לפועל.
אז מסתבר שאולי המומחים הפיננסים צדקו, אולי באמת צריך לשים בצד יותר כסף למצבי חירום.
מי קובע מה אנחנו צריכים לקנות? הסטייליסטים ומעצבי המותגים שמרוויחים הון עתק מהתאווה האינסופית שלנו לרכוש אופנה חדשה וחפצים יותר חדשניים?
מי אומר שאנחנו צריכים להזמין מאות אנשים לשמחות משפחתיות? האם אנשים באמת נהנים מהאירועים הללו?
כל כמה זמן אנחנו צריכים לאכול בחוץ? האם אנחנו יכולים להכין יותר אוכל בעצמנו ולשבת וליהנות מארוחות בבית?
מה מביא לנו אושר? ארון צפוף ודחוס בדברים, או מדפים יותר מרווחים ומסודרים?
בשורה התחתונה, מי אחראי למצב הכלכלי שלנו? על מי אנחנו יכולים לסמוך שיושיע אותנו? הממשלה, הבנקים, ההורים והחמים שלנו, או אנחנו עצמנו?
אולי נחשוב כיצד אפשר לעשות דברים אחרת, ולשנות כמה הרגלי קניה וחיסכון.
והכי חשוב, אנחנו חייבים להעביר את הלקחים הללו לדור הצעיר.
רוצים מידע נוסף על הקורסים הפיננסים לגילאי 17-22 עם המנטורים של חיים בפלוס? לחצו כאן
מינדי אייזנר היא המייסדת והמנכ"לית של עמותת חיים בפלוס, המעבירה קורסים בחינוך פיננסי בתיכונים ועל-תיכוניים בכל רחבי הארץ.